הבשורה על פי נירוונה

כך הפך הרכב זניח מסיאטל את העולם, החזיר מחדש את הרוק לעניינים, והוליד את האלבום שהוא יצירה מושלמת גם שלושים שנה אחרי: נוורמיינד

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on pinterest
Share on telegram
Share on email
Share on twitter
עטיפת התקליט Nirvana - Nevermaind שהפכה לסמל וזכתה לכמות אדירה של מחוות

שלהי קיץ 1991. ברית המועצות מתפרקת, ישראל מתאוששת ממלחמת המפרץ ונערכת לוועידת השלום במדריד, ובארה”ב מוציאה נירוונה, שלישיית רוק זניחה, את אלבומה השני, נוורמיינד. האלבום המפתיע הזה הופך לסנסציה, שמטלטלת את העולם.

נירוונה היתה עוד אחת. הכי עוד אחת. הרכב רוק צעיר מסיאטל עם הרבה כשרון, אבל שום דבר שמעיד על עוצמות יוצאות דופן. ארבע שנים הם פסעו במשעולי האלטרנטיב האמריקאי, כולל אלבום בכורה חביב, אבל לא מרעיד רשתות בשם BLEACH , עד שחברי סוניק יות' שמו לב אליהם, ביקשו שיצטרפו אליהם לטור ושידכו אותם לחברת התקליטים הענקית של דייויד גפן.

כשהתחילה העבודה על נוורמיינד. המפיק המוסיקלי בוץ’ ויג הוזעק כדי לפקח על העניינים ויג, אז בן 35, עוד לא עשה באותה נקודה משהו גדול ממש, ובעיקר צבר המון נסיון בשולי רוק הקולג’ים. במהלך ההקלטות של נוורמיינד החליט שהמוסיקה חייבת להיות מוקלטת כמה שיותר לייב ושצריך להכפיל את השירה של קורט קוביין, סולן הלהקה. קוביין לא אהב את הרעיון, אבל אחרי שויג אמר לו שזה גם מה עשה ג’ון לנון בזמנו הוא השתכנע.

התוצאה? כוחני, רך, רגיש, אגרסיבי, מלודי, דיסטורשני, מלטף, עוקצני. גראנג’ פלאי, שרק הולך ונוסק, ומפיץ את הסצינה של סיאטל (עוד על כך בכתבה שלנו על פרל ג’אם). זו היתה הכלאת על בין מטאל לפאנק, בין רוק בסיסי לאנדרגראונד יצירתי. נירוונה אולי לא המציאה את הרוק מחדש באלבום הזה, אבל היא הטעינה אותו באנרגיות טריות. שמענו קודם אלבומי רוק מעולים וחזקים, רק שהפעם הכל היה מהר יותר, חזק יותר, גבוה יותר, מושלם יותר. זה היה הסמן המוביל של מהפכת הרוק השלישית, זו שבאה אחרי מפץ הרוקנ’רול של שנות השישים ואחרי התפוצצות הפאנק של שנות השבעים. פתאום כולם רצו להישמע ולהיראות גראנג’.

וכשזה הגיע עם סולן סופר כריזמטי כמו קוביין, שלא חושש להביע את הדעות שלו ומסרב בפרצוף לגאנז אנד רוזס – אז הלהקה הכי גדולה בעולם – להצטרף לסיבוב ההופעות שלהם “כי זו חבורה של אנשים נטולי כישרון, שפשוט כותבים מוסיקה נוראית” ומצפצף על חוקי האם.טי.וי – שהיתה התחנה הכי משפיעה על עולם המוסיקה – הכל הופך לתצוגה מליגה שונה לגמרי.

קוביין דיגמן לעולם את הנער המורד החדש, שלבוש נכון ומשפיע על אופנה של דור שלם. הוא היה בחור דכאוני, מכור לסמים קשים ואבא צעיר שלא מצא בית אמיתי מאז גירושיו של הוריו כשהיה ילד. האם אגדת נוורמיינד תפחה למידות אקסטרה אקסטרה לארג’ בגלל שהתאבד בגיל 27, והלהקה התפרקה? ברור שהסוף הקיצוני העצים את האגדה, אבל כמו מקרים אחרים מהסוג הזה – בין אם מדובר בג’ים מוריסון והדלתות או בג’ניס ג’ופלין – קוביין באמת הביא בשורה.

אפילו העטיפה, שצילם קירק וודל, הפכה לסמל וזכתה לכמות אדירה של מחוות. במקור, וודל צילם גם תינוקת, אבל חברת התקליטים התעקשה על התינוק, ספנסר אלדן, שבקיץ 2021 נזכר להגיש תביעה מגוחכת נגד חברי הלהקה על פורנוגרפיית ילדים. כלום לא יעזור: לא טרמפיסטים שמנסים לתת ביס בעוגה המפוארת, ולא המיתוסים שצמחו סביב מותו של קוביין, והעלו תהיות אם התאבד או למעשה נרצח. בסופו של דבר, נשארה המוסיקה המופלאה. וכל השאר?  נוורמיינד.

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on pinterest
Share on telegram
Share on email
Share on twitter

השארת תגובה