וביניהם - יש לי מזה וגם מזה (ומזה)

כשמדברים על הפסקול הישראלי הקלאסי והברור, אי אפשר להשמיט ממנו את שמותיהם של שלושה יוצאי משפחת בנאי הענפה; אהוד, יובל ומאיר. אז לרגל ההדפסה המחודשת של “וביניהם” חזרנו קצת אחורה בזמן כדי לבדוק איך הכל התחיל שהבנאים עשו תקליטים

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on pinterest
Share on telegram
Share on email
Share on twitter
לרגל יום חנויות התקליטים - הדפסה מחודשת לתקליט של מאיר בנאי - "וביניהם"

כולם היו בנאי 

כדי להבין מאיזו נקודת זמן צמחו הענפים המוזיקליים המופלאים האלו, הבה נלך אחורה בזמן, אל שנות השמונים, ולימים הראשונים במסעם בהם כל אחד מהשלושה השתוקק לפרוץ קדימה, אך לרוב זה לא הגיע לו בקלות.

אז הבה נתחיל מהמבוגר בחבורה. אהוד בנאי ידע שהוא כותב שירים טובים שראויים להישמע, אך כשניגש למפיקים שונים עם תוצרתו, הם מיהרו לדחות אותו על הסף. כשראה כי לבד יהיה לו קשה, ניסה להתקבל ללהקת הברירה הטבעית, אך גם שם קיבל את ההזמנה לסוב לאחור ולהמשיך בדרכו ולבד.

הייתה זו שנת 1982 כשאהוד הוציא סנונית ראשונה לרדיו, “א יידישע רסטהמן”, עם צלילי קלרינט שנוגנו מפיו ולבו של איש להקת הפלטינה, רומן קונסמן (שרבים טועים לכתוב את שמו כקונצמן). שדרני הרדיו מיאנו להשמיע את התוצרת לרוב, אך אזניו של זוהר ארגוב נמשכו לעבר הצלילים. דובר על שיתוף פעולה ביניהם אך נבזיות הסמים שצרך ארגוב לא איפשרה לרכבת לצאת מתחנתה הראשונה.

אהוד הבין שאין מנוס ושעליו להתבשל עוד קצת עד שיגיע מישהו שיחפוץ להשקיע בו. בשנת 1985 הוא כתב את המילים לשיר “רכבת לילה לקהיר”, שהפליאה לבצע להקתו החדשה והמצליחה של בן הדוד, יובל בנאי. באותה שנה נוצר ניצוץ ושיריו החדשים של אהוד החלו להישמע על גלי האתר – “עיר מקלט” ו”עגל הזהב”. ועדיין, תקליט שלם לא נראה באופק ואהוד פנה להפקה שהבליטה את שמו לא רק בגלל המוזיקה אלא גם בגלל השערוריה שיצר אותו תוכן בימתי. הייתה זו ההצגה (או שמא פנטזיית הרוק) “מאמי”, בה השתתף, עם מזי כהן ואריה מוסקונה, שיצרה תהודה, תקליט והמון הערכה על התעוזה.

אהוד הקים את להקת הפליטים ובשנת 1987 יצא לחנויות, סופסוף, התקליט הראשון. הביקורות היו נלהבות ביותר ורבים סימנו את היצירה הזו כתקליט השנה. אהוד והפליטים הפכו גם ללהקה שיצרה באזזז בימתי סוחף. זכורה לי היטב הופעה שראיתי, ב-15 באוגוסט 1987, של אהוד והפליטים כחימום, בפארק הירקון, לרמי קליינשטיין. הרוב שהגיעו רצו לשמוע שם את רמי אבל דווקא הצליל שהחבורה של אהוד הפיקה, עדיין מהדהד באזניי ונכנס ללבי. אני לא זוכר כלל את הופעתו של רמי באותו ערב מיוזע בפארק.

לפתע עמד אהוד מול גל של צונאמי; כולם רצו להקשיב לו וכולם רצו להיות איתו. הטקסטים החריפים בשיריו נגעו בלבבות רבים שהזדהו איתו. הוא הפך זמר מחאה ישראלי בולט ועם ההפקה החדה של יוסי אלפנט הגיטריסט, אחמד עירבב היטב את הטיח ולאהוד סומן עתיד מבטיח. לצד המבקרים הנלהבים היו גם כאלו שדאגו לנעוץ סיכה בבלון. “המזרחיות שלו אינה פואטית כמו זו של שלמה בר”, הטיח יוסי חרסונסקי במעריב, כשהוא מדביק לתמונה של אהוד את הלהקה שדחתה אותו בעבר. אהוד לא הביט לאחור ולאלבום הסולו השני שלו, “קרוב”, שיצא בשנת 1989, הוא גיבש הרכב שונה בחלקו מהפליטים והבליט את הניחוח המזרחי יותר מאשר הרוקיסטי. בהמשך דרכו ישתלבו שני הקצוות יחדיו וילכו יד ביד במסלול המופלא שאהוד ישזור עמם.

את יובל בנאי אני זוכר ששמעתי בפעם הראשונה, כששיחק ושר את שיר הנושא בסרט “מכת שמש”. במרץ 1984 הוא התראיין לעיתון העולם הזה וסיפר: “לא חשבתי על עצמי כשחקן. מה שאני יודע זה, שבוער לי לעשות עוד מוזיקה. לא יודע אם השם בנאי עוזר לי. בגלל השם יש ממך ציפיות גדולות”.

שלושה חודשים לאחר מכן הגיח יובל עם פרויקט מוזיקלי חדש בשם “שלום הציבור”, אותו הפעיל עם אורן אליעזרי. השיר “נובמבר אחד” בקושי הושמע ברדיו וכמו שירים מקוריים נוספים, הוא בוצע בהופעה, כשלשניים מצטרפים נגנים וביניהם המתופף איגי דיין. שנה לאחר מכן הפכו בנאי ודיין חברים בלהקה חדשה – משינה, כשביולי 1985 יצא לרדיו השיר הראשון שלה, “אופטיקאי מדופלם”, אותו גם ביצעו בתוכנית הנוער המופלאה “זהו זה”. זה היה רק טיפטוף קטן לקראת פריצת הסכר הגדולה, כשלהיט רדף להיט ורבים מיהרו להאשים את הלהקה בגניבת לחנים מלהקת מאדנס. זאת מבלי להבין שהלחנים דווקא מקוריים (תשוו את מהלכי המלודיה והאקורדים בין שתי הלהקות ותבינו את הקביעה המוטעית בפי רבים). אנחנו באמצע האייטיז ומשינה השתחלה היטב למשבצת בה היו לפניה להקות תיסלם ובנזין, שכבר התפרקו. “איפה המדינה ואיפה החזון?”, שרו בנאי וחבריו והקהל הרב שנהנה ושר בקול מלא, לא תמיד שם לב למסרים התת-קרקעיים שהוטמנו במילות השירים. תמיד הייתה להקת משינה להקה חכמה.

הקהל הישראלי זכה לשמוע לראשונה ברדיו את מאיר בנאי, בעל הקול החם והחזות הביישנית, באוגוסט 1982. היה זה עם תקליט השדרים ובו השירים “אביתר” ו“אל המנוחה”. השיר על אביתר הצליח לא רע במצעדים כשמסביבו מקפצים פזמונים כמו “חג על הגג” של להקת איזולירבנד ו“ברווזים ברווזים” של עובד והברווזים. מאיר, שלא ידע לקרוא תווים ולא למד מעולם פיתוח קול או מוזיקה, הצליח לגעת במאזיני הרדיו עם כנותו הכובשת.

במאי 1983 יצא לרדיו השיר “מחפש את הכיוון” שהצליח לככב במצעדים ומאיר מצא את הכיוון הנכון לאלבום הסולו הראשון, שיצא באמצע שנת 1984, בעידודו של פורש החסות, נחום היימן. מאיר סיפר לא פעם שאמנים כמו הגיטריסט-זמר הבריטי, ג’ון מרטין, וזמר הפרוגרסיב-רוק האולטימטיבי, פיטר גבריאל, השפיעו עליו רבות. הוא כתב את כל השירים באלבום זה ואריק רודיך הוא שהפיק, כשהיו שטענו שההפקה לא התאימה לאופי השירים. מי שהקשיב בזמנו לתקליט והצליח לקלף את השכבה המאסיבית של כלי הנגינה, הבין שיש פה יוצר מוזיקלי שבהחלט שווה לעקוב אחריו.

שנה לאחר מכן השתגעה מדינה שלמה מ“שירו של שפשף”, יצירתם של יאיר ניצני ויזהר אשדות בסרט תקופתי שנקרא “שוברים”, בבימויו של אבי נשר. ביצועו של מאיר את השיר הזה כה נכון, שקשה ועד בלתי אפשרי לשמוע את השיר מבוצע על ידי זמר אחר, שיגיע לאותה אפקטיביות עוצמתית.

לאחר השתתפות במופעים מסוגים שונים (כולל הפסטיגל בו שר את “שיר הצב”), הגיעה שנת 1987 שהפכה לשנת הגשם של מאיר. הקהל הישראלי שתה בצמא את הגשם הזה ובו המילים הדכאוניות והטראומטיות. התקליט השלם, שיצא ב-13 בדצמבר 1987 (תקופה עתירת גשמים…) הפך רב מכר אדיר ולהיטים כמו “תגידי אש, תגידי מים”, “אל תלכי מכאן” ו“הלילה של אתי” מיצבו אותו, עם ההפקה הנכונה של מתי כספי, לשם דבר במוזיקה הישראלי. לעתים אף נדמה שבהגשתו מדובר בלא פחות מטרובאדור.

כך מצאו אהוד, יובל ומאיר בנאי את קולם. כל אחד מהם שונה לגמרי מרעהו, בעל כישורי כתיבה והגשת יצירה יחודית משלו ובעל כישורי בנייה מופלאים ליצירת פסקול ישראלי.

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on pinterest
Share on telegram
Share on email
Share on twitter

השארת תגובה