בחזרה לשבלול - התקליט שהגדיר מחדש את הרוק הישראלי

את הרוקנרול  גילה איינשטיין כבר בתחילת ואמצע שנות ה-60, תחילה בשירי זמרים כמו אלביס פרסלי וריקי נלסון ובהמשך נפל שבי אחר הסאונד הבריטי של הרכבים כמו הביטלס, האנימלס והרולינג סטונס. אך מה שבאמת גרם לו להתמסר באופן טוטאלי לרוקנרול היה המפגש עם שלום חנוך

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on pinterest
Share on telegram
Share on email
Share on twitter
עטיפת התקליט של אריק איינשטיין ושלום חנוך – שבלול

שלום חנוך, אז משוחרר טרי מלהקת הנח”ל, קיבוצניק שעשה צעדיו הראשונים בתעשיית המוזיקה. התקליט המשותף הראשון של השניים – “מזל גדי” היה מתון מאד מבחינת האידיאלים והשפה המשותפת של השניים בהקשר לרוקנרול שכן אלכס וייס המעבד נסך בו נופך יותר ג’אזי ועדין. אבל אז אריק החליט לקחת צעד אחד קדימה את ההשפעות, גייס הרכבים כמו “הברנשים של פיאמנטה” ואחרי כן “הצ’רצ’ילים” (שהיו עמוק ברוקנרול) והקליט את התקליט “פוזי” שבעצם בישר את כיוונו החדש.

כבר לא אריק אינשטיין ששר על "איילת החן" או "לא פעם בקיץ" בקול חם ומעונב, אלא אריק שיודע לצעוק בשירה, להיות משוחרר ומחוספס ובעיקר לא לדפוק חשבון לאף אחד.

נקודת המפנה החשובה שעודדה את אריק ללכת בדרך הזו קרתה בשנת 1969 כשהוא עמד על בימת פסטיבל הזמר והפזמון, מעוז הממלכתיות של אז, וביצע את השיר “פראג” שחנוך כתב והלחין עבורו. באותו פסטיבל אריק, שזכה שנתיים ברצף בפסטיבל, נחל כישלון צורב והגיע למקום השביעי בלבד כשהסיבה העיקרית הייתה שהקהל של הפסטיבל לא היה מוכן לעכל את הבשורה החדשה, המהפכנית ורוויית הרוקנרול שאריק ושלום ניסו להנחיל.

במקביל לכל זה, חבר אינשטיין לצבי שיסל ובעז דוידזון ולצד חברים כמו אורי זהר, יהונתן גפן, ג’וזי כץ וכדומה החלו לגבש חבורה יוצרת ולעבוד על סרט מערכונים שנקרא במקור “איש שר”. מטרת הסרט הייתה לתאר סיפורו של זמר והחבורה שמקיפה אותו, שתוך זמן קצר, כשיצאה התכנית הראשונה בטלוויזיה שהפיקה החבורה – “לול” היא נקראה על שם התכנית.

הסרט תיעד את העבודה על התקליט החדש והמשותף של שלום ואריק בליווי להקת “הצ’רצ’ילים”  במהלך העבודה על הסרט (ומקביל על התקליט) הוחלט לשנות את שם הסרט והתקליט שילווה אותו ל”שבלול”, על שם הכינוי ששלום חנוך הדביק לאריק בשל אופיו ואישיותו.

אריק איינשטיין ושלום חנוך – אבשלום

בניגוד לתקליטים הקודמים של אריק, בתקליט זה הוא וחנוך (שכתב והלחין את מרבית השירים) לקחו צעד קדימה את האידיאלים המוזיקליים החדשים שלהם וניסו לייצר את התשובה הישראלית לביטלס: הן במלודיות שנעות בין רוק בועט לבלדות רכות, הן בעיבודים המוזיקליים שנעו בין תזמורים עדינים לתזמורי כאסח והן ברמזים שדנו בנושאים כמו מיניות, חופש, חברותא וגם היסטוריה ישראלית (“הבלדה על יואל משה סלומון” ו”אבשלום”, למשל).

מרבית משירי התקליט הפכו ללהיטי ענק למן הרגע הראשון שיצאו ומלווים את הפסקול הישראלי עד היום: "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר?", "קח לך אישה", "למה לי לקחת ללב? "אבשלום" ו"הבלדה על יואל משה סלומון".

גם עטיפת התקליט נחשבה למהפכנית בימים ההם: על העטיפה נראים חנוך ואינשטיין מצולמים יחד כשכותרת האלבום מציינת את שמותיהם. כיום זה נשמע טבעי אך באותן שנים, היה נהוג ששמו של זמר בסדר גודל של אינשטיין שהוא הזמר המבצע, יופיע לבד ורק בעטיפה האחורית יהיה שם המלחין ואילו ב”שבלול” אינשטיין שבר את הכללים ונתן לחנוך את הפרגון העצום להופיע לצידו בעטיפה הקדמית, מה שהיווה טריגר לאלבומים הבאים של אריק ושל שאר האמנים.

בניגוד לתקליט שהצליח ובעצם הביא את הפוריות המוזיקלית של שלום חנוך ואריק אינשטיין לנקודת שיא, הסרט נחל כישלון מפואר ורק כעבור שנים הצליח להפוך לקאלט.

אחרי “שבלול” חנוך ואינשטיין שיתפו פעולה לא מעט והניבו להיטים שהפכו לקלאסיקות, אבל לאותה נקודת שיא מוזיקלית, חברותית ומקצועית שהגיעו אליה באותו תקליט של 1970 – לא הצליחו לשחזר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on pinterest
Share on telegram
Share on email
Share on twitter

השארת תגובה