בחזרה לשורשים - תקליט של אור עם ברי סחרוף ודודו טסה
בתקליטם החדש, המופתי והחשוב “בדל של אור”, סוגרים ברי סחרוף ודודו טסה מעגל משפחתי וסוגרים עשור בועט ומשמעותי של חזרה לשורשים
מכל המרחקים עוד תשמע קולו הוא ישיר שירים על עצב ובית ואין יפה מזה בעולם כולו וזה כואב, כואב שבעתיים אבא שלך הוא מעבר לזמן הוא בקצה השולחן הוא הכי קרוב שיש
זה לא סוד שבשנים האחרונות אנו נוכחים לראות בתעשיית המוזיקה המקומית חזרה מרגשת לשורשים המוזיקליים-המשפחתיים של מיטב האמנים. בעוד שעבר היו אלה מוזיקאים בודדים כמו שלמה בר (“הברירה הטבעית”), קובי אוז (“טיפקס”), אהוד בנאי וחיים אוליאל (“שפתיים”) שנגעו במוזיקה שורשית בשלל וריאציות פופ ורוק, בעשור האחרון זו הפכה לתופעה רחבה של ממש.
זה החל עם 3 תקליטיו של דודו טסה במסגרת פרויקט “הכוויתים” שלו שהתבסס על המוזיקה של סבו ואחיו דאוד וסאלח אל-כוויתי שהיו מגדולי המוזיקאים בעיראק, המשיך עם אמנים כמו A-WA, לירון עמרם, שי צברי ורביד כחלני שחזרו לשורשים התימניים שלהם, הגיע לנטע אלקיים ושמעון בוסקילה שהחיו מחדש את הצלילים המרוקאיים מבית סבא והגיע עד התקליטים שהקליטה לירז צ’רכי בפרסית.
הגושפנקא העיקרית להשתרשותה של התופעה הזו בפסקול המקומי יצאה לפועל דווקא בתקופת הקורונה ופיזרה פנינים של אור מוזיקלי אל תוך הלב והנשמה עם צאת התקליט המשותף של דודו טסה וברי סחרוף – “בדל של אור”.
טסה וסחרוף, ששניהם הגיעו מהרקע של הרוקנרול גם אם בפער של דור, לא התפרסמו או התנסו מוזיקלית במוזיקה שספגו בבית אלא יותר נמשכו לסאונד הרוקי והמחוספס שהתוו להם אלוהי הגיטרות למיניהם, כמו ג’ימי הנדריקס, אריק קלפטון ואריס סאן.
בעוד שטסה כאמור חזר בשנת 2011 לשורשיו העיראקיים, לסחרוף, יליד איזמיר שבטורקיה, זה לקח זמן. הוא נגע במוזיקה יוונית אבל באמת להתחבר לשורשיו האתניים והטורקיים – הוא לא העז.
ודווקא עכשיו, בתקליט המופתי שבצדק ראוי להפוך לאחד התקליטים החשובים ביותר במוזיקה הישראלית, הוא עשה זאת ולא לבד – עם טסה.
ברי סחרוף & דודו טסה – קרטאש (Karataş)
הצלילים העיראקיים והטורקיים שמשתלבים היטב בין ייבובי גיטרות הרוקנרול של השניים בהפקה מוזיקלית עכשווית ואותנטית היא השלמת מהפכה מוזיקלית בעיניי, לא רק עבור האינדיבידואלים טסה וסחרוף, אלא עבור דור שלם.
כשאני מאזין ל”קרטאש” האינסטרומנטלי מהאלבום אני מגלה את תמהיל הישראליות במלוא הדרו: מזרח ומערב ביחד חוברים ליצירה שלמה שיכולה להקפיץ מצד אחד אך גם כוללת קצת פן מלנכולי מצד שני.
הם מבצעים בתקליט שירי משוררים (אלי אליהו, אחד המשוררים החשובים במחוזותינו), נעים בין טקסטים מיינסטרימיים לטקסטים גבוהים ומנהלים דיאלוג מוזיקלי בינם לבין הזהות המוזיקלית והשורשית שלהם לכל אורך התקליט.
“מכל המרחקים עוד תשמע קולו הוא ישיר שירים על עצב ובית ואין יפה מזה בעולם כולו וזה כואב, כואב שבעתיים אבא שלך הוא מעבר לזמן הוא בקצה השולחן הוא הכי קרוב שיש” מתוך “הכי קרוב שיש”
