J. Cole - K.O.D.

באלבומו החמישי שחוגג חמש שנים, ג’יי קול מיישר מבט אל מוטיב שמלווה את ההיפ הופ עוד מימיו הראשונים. מבט חטוף על העטיפה כבר מסביר למה יש לצפות

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on pinterest
Share on telegram
Share on email
Share on twitter
עטיפת התקליט J.Cole – Kod מלך מסומם ומתחת לגלימתו, ילדים מסוממים.

ג’יי קול הוא אחד מהחבר’ה הטובים, אין שום ספק לגבי זה. לאט ובבטיחות, עם שרשרת אלבומים יפים שחצבו לו מקום בצמרת של ההיפ הופ – הוא הפך לקול (סליחה על משחק המילים) חזק וחשוב של חיוביות בעשור האחרון.
חיוביות תמיד הייתה מצרך נדיר בהיפ הופ מכיוון שהיפ הופ וסמים (וגם אלימות, ומיזוגניה, אבל זה כבר סיפור אחר) תמיד הלכו יד ביד, בתור ז’אנר מוזיקלי שצמח מתוך רחובות ניו יורק, הראפרים ירקו את הראפ שלהם מתחת לאותן מנורות רחוב שבהן עבדו הסוחרים, לעיתים זה היה אותו הבן אדם.
זה היה ביגי שאמר שיש רק שתי דרכים לצאת מהשכונות הללו ו”לעשות משהו עם עצמך” – אם שתמכור סמים, או שתדע לקלוע את הכדור לסל. במקביל, הוא היה מאלה שסללו את הדרך השלישית – הראפ.
ג’רמיין קול הוא מאלה שהתחילו בכדורסל ועברו לראפ, וראה את הסמים דופקים את החיים של החברים שלו ובתכל’ס גם את קהילת ההיפ הופ, שכבר מזמן “השתדרגה” מדיבורים על מריחואנה אל עבר סמים קשים בהרבה. כשמדור לדור נראה כאילו אמות המוסר הולכות ומדרדרות, הראפרים שכן נקטו עמדה – כמעט תמיד נשמעו זקנים מדי ולא מחוברים לנעשה ול”מה שהצעירים אוהבים”.
קצת לפני יציאת האלבום, הראפר הפופולרי ליל פאמפ, אחד הסמלים של הדור המסומם והצבעוני של היום – שיחרר שיר בשם “פאק ג’יי קול” וטען שהוא ראפר “משעמם”. 

תעלול פרסומי או לא, הגלגלים בראש של קול התחילו לחרוק ואז הוא החליט להקליט ולהוציא את K.O.D מבט חטוף על העטיפה כבר מסביר למה יש לצפות: מלך מסומם ומתחת לגלימתו, ילדים מסוממים.

יש משהו מאוד מתנשא בגישה של קול לאלבום הזה, שמנסה להצטייר כאח גדול או אפילו אבא ל”ילדי ההיפ הופ של היום”. הוא כאילו מראפרפ מנקודת המבט שלהם בשיר הנושא של האלבום, על גבי ביט שנשמע כאילו בסגנון שהם אוהבים. אבל קשה שלא להרגיש שיש שם נימה של זלזול. אולי כי פאמפ העליב אותו, אולי כי הוא הרגיש ש”הדור הזה” והבוז שלו לגיבורי ההיפ הופ של הניינטיז עליהם הוא גדל – בתור אחד מהנציגים הבולטים של דור האמצע הזה – קול היה חייב להגיב.
זה אלבום שלוקח לו זמן להתניע, קול (שלרוב מפיק מוזיקלית את רוב הביטים שלו) מערבב ג’אז עם טראפ ולא תמיד זה משתלב חלק. גם אם הראפ תמיד ברמה גבוהה גם בכתיבה וגם בביצוע, חלק מהביטים מרגישים חלולים מדי ולפעמים הטקסטים נופלים לקלישאות, לדוגמה כשהוא מצייר את בן הנוער הממוצע כחרמן, מסומם ורודף בצע. אבל גם אם הוא פוטר במחי יד את הבעיות של הדור הזה, הוא עדיין אומן שיודע לצייר תמונה ולספר סיפור.
היות ולראשי התיבות של האלבום יש 3 משמעויות – OverDosed King, Drugs On Kids ו Our Kill Demons – לקול בהחלט יש כמה נקודות והארות שראוי למאזין ההיפ הופ הממוצע להקשיב להן, הוא לא מתבייש לחשוף את השדים בהם הוא נלחם – ההתמכרות לטלפון ולנשים, הכאב של לשמוע את אמא שיכורה ב-1 בלילה אחרי שעוד מניאק שבר לה את הלב – הכנות שלו תמיד הייתה קלף מנצח, וזה עובד מדהים גם באלבום הזה, בדגש על ההיילייט “Friends “בו – עם טונה של רגש הנשמע בקולו – הוא פונה לחבריו בסוג של “אינטרוונשן” ואף מציע פתרון אמיתי.

1985 (Intro to “The Fall Off”) זה פשוט שיר ראפ מצוין

ומה עם איזו מילה לליל פאמפ שפתח עליו ג’ורה? האלבום נסגר עם שיר התגובה לפאמפ: “1985 ” שבא בגישה מעט מתנשאת של “בוא בוא אני לא ארביץ לך”, אבל אין מה לעשות, זה פשוט שיר ראפ מצוין שמסתכל באדום של העיניים ולא משפיל מבט עד המילה האחרונה.
קצת לאחר צאת האלבום, קול ישב לשיחה מצולמת בת שעה (!!!) עם ליל פאמפ כדי ללבן את העניינים. ואפילו התחיל להופיע ולהקליט שירים עם נציגים מהשורה הראשונה של הדור הצעיר והמסומם. לפעמים זה נראה כאילו קול לא באמת מבין את הכיף שמגיע עם המוזיקה שהם עושים, שלא לדבר על העושר של הביטים. כשהוא מצידו – מאוד רציני עם הראפ שלו וההפקות ה”כבדות” שיכולות להיתפס כמשעממות. זה נחמד להיות “צודק”, אבל איפה הכיף בזה? זו בסך הכל מוזיקה.
מצד שני, כחמישה חודשים לאחר שהאלבום יצא, עולם ההיפ הופ איבד את אחד מגיבוריו האהובים – מאק מילר – למנת יתר, קצת יותר משנה לאחר מכן, הראפר הפופולרי Juice WRLD מצא את מותו באותה צורה.
אולי המסר היה עובר בצורה מוצלחת יותר מראפר שעבר ב”דרך הסמים” שביגי דיבר עליה, אבל בעוד יש המון ראפרים שעברו בדרך הזו, מעטים מהם מתפכחים ומביעים חרטה, וגם אם כן, גם שם זה לא עובר חלק. לדוגמה – ג’יי זי – התוצר הכי מובהק של סוחר סמים שהפך למולטי מיליונר לגיטימי – מעולם לא קפץ למים שקול שוחה בהם באלבום הזה. ומגיעות לו נקודות הערכה נטו על הכוונה והאומץ.
אז האם האלבום הזה – שמגיע מאחד מהמנהיגים הבולטים של ההיפ הופ כשהוא בשיאו – יכול להוות נקודת מפנה? עדיין מוקדם מדי לדעת, אבל אין ספק שקול עשה את ההשתדלות שלו לתקן ולו במקצת ושהוא, בניגוד לראפרים של “טעם העונה” – עוד יישאר בסביבה גם בעוד 5 או 10 שנים.

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on pinterest
Share on telegram
Share on email
Share on twitter

השארת תגובה