התקליט החי של הזמר המת
רמי פורטיס שר פעם, “המוות אינו מחוסר עבודה”, וכמה שהוא צדק… אמני מוזיקה רבים יצרו את תקליטיהם מבלי לדעת שלא יזכו לראותם יוצאים לאור. כאן נמנה בפניכם כמה מהם ואת סיפורם הטראגי, שהותיר תקליטים אלו כאנדרטות זכרון
הפנינה של ג'ניס ג'ופלין
ג’ניס ג’ופלין הייתה אחת הזמרות המרשימות יותר שיצאו מארה”ב במהלך הסיקסטיז. היא חקוקה לנצח עבור אלו שראו אותה בהופעה בזמן אמת (בין אם זו הופעה טובה או פחות). דור הצעיר יותר היא כבר מסומנת כאגדה.
זה קרה לקראת סיום ההקלטות לתקליט הסולו השני שלה. לוח השנה הצביע על ה-4 באוקטובר 1970 והשעון הצביע על שש בערב, באולפן ההקלטות, סאנסט סאונד, אך דלת האולפן לא נפתחה להכריז על בואה. מפיק ההקלטה, פול רוטשילד, שלח את ג’ון קוק, מנהל הופעותיה אז, למלון לנדמארק. “לך תראה מדוע היא לא עונה לטלפון”, הוא אמר לו.
כשג’ון קוק הגיע למלון, השעה הייתה כמעט שבע בערב. הוא הבחין במכוניתה של ג’ניס חונה במגרש החניה, נכנס ללובי ועלה לחדר מס’ 105. הוא דפק בדלת אך ללא מענה. הוא הרים את קולו ועדיין קיבל תשובה בצורת דממה. הוא פרץ את הדלת וגילה את ג’ניס שוכבת ללא תזוזה בין המיטה ובין שידת הלילה, כשהיא לבושה בכותונת לילה קצרה – שפתיה דיממו והאף שלה שבור.
המוות הגיע בתקופה יחסית טובה לזמרת. הייתה לה להקת ליווי חדשה ומצוינת שעמה עמדה לסיים הקלטת תקליט. כמו כן היא הייתה מאורסת לסת’ מורגן, בן למשפחת עשירים בניו יורק וסטודנט בברקלי. כשנשאלה מוקדם יותר באותה שנה, על ידי עיתון ‘אן אם אי’ הבריטי, על מותו של ג’ימי הנדריקס, ענתה: “אני לא יכולה למות בשנה הזו, כי ג’ימי היה כוכב גדול יותר ממני”. ובכן, לא הצליח לה. ג’ניס עברה מיד לאחר מכן להתגורר במשכן הקבע של “מועדון 27”.
ב-11 בינואר יצא תקליטה האחרון, PEARL והרולינג סטון פרסם בביקורתו: “המזל שלנו הוא שתקליטה האחרון של ג’ניס ג’ופלין הוא תקליט טוב. קולה, שנקטע בשל מותה, נמצא במצב מצוין כאן. להקת הליווי שלה פה היא בפירוש טובה יותר מלהקתה הקודמת”. עיתון CIRCUS פרסם: “אני מהסס לקרוא לזה תקליטה האחרון של ג’ניס כי אני כל כך אוהב את כל הקודמים שלה, אך אין ספק שזה תקליטה הטוב ביותר. הלהיט שלה על בובי מגי רק מראה שג’ניס יכלה לשיר בעדינות ומתיקות ולא רק בחספוס עם צרחות”.
איאן קרטיס דווקא התרחק יותר
זמר להקת ג’וי דיוויז’ן, איאן קרטיס בן ה-23, היה כנטע זר בחייו ורק המילים בשיריו נתנו לעולם תובנה קטנה על המורכבות שבנפשו.
ה-18 במאי 1980 היה עוד ערב בסיבוב הופעות הבכורה של ג’וי דיוויז’ן בארצות הברית, כשקרטיס תלה את עצמו. זה היה שיא פתאומי ואכזרי לקריירה קצרה שהודגשה בצורה מוחלטת על ידי שילוב קטלני של ביצועים עוצמתיים, מחלה משתקת והצורך בשליטה.
בתחילת 1980 הגיעה הלהקה לסיבוב הופעות באירופה ושם קרטיס פיתח רומן עם העיתונאית הבלגית, אניק הונורה. למרות הבעיות הרגשיות שהרומן גרם לו, קרטיס בחר לקחת את הונורה איתו להמשך הסיבוב. בשובו לביתו, נתקף באשמה וניסה להתאבד, כשהוא לוגם המון אלכוהול וחותך את מפרקי כפות ידיו.
הוא הצליח לשרוד את זה אבל הטראומות של תקופה זו בחייו תועדו בתקליט השני והאחרון של ג’וי דיוויז’ן, CLOSER. “הוא היה האויב הכי גרוע שלו”, אמר הבסיסט פיטר הוק, לרולינג סטון, בשנת 2013. “הרופא אמר לו, כאשר אובחן כחולה אפילפסיה, ‘אם תחיה חיים שקטים, בלי רעשים חזקים ובלי אלכוהול, אז תהיה בסדר’. להיות בלהקה לא מאפשר לך לעשות אף אחד מהדברים האלו והוא לא רצה לוותר על הלהקה. הייתה לו דילמה איומה עם עצמו”.
קרטיס הבהיר להונורה שעליהם להיפרד וכשחזר לביתו הוא ניסה להתאבד פעם נוספת. בסוף אפריל 1980 הקליטה הלהקה את השיר LOVE WILL TEAR US APART וכחודש לאחר מכן התגרש קרטיס מאשתו, דברה. ב-18 במאי, ויומיים לפני צאת להקתו לסיבוב הופעות בארה”ב, צפה קרטיס בסרטו של ורנר הרצוג, “סטרושק” (בו מסופר על אדם שהורג את עצמו במקום לבחור באחת משתי אהובותיו), והאזין לאלבומו של איגי פופ, THE IDIOT.
ביאושו הרב הוא ניגש לכתוב מכתב לגרושתו ואחריו תלה את עצמו במטבח הבית. התקליט CLOSER יצא בדיוק חודשיים לאחר מותו.
אנדרו ווד – הטרגדיה הראשונה של סיאטל
רבים מציינים את מותו של קורט קוביין, מלהקת נירוונה, כסוף של תקופת הזהב של מוזיקת הגראנג’ מסיאטל. אבל גם תחילתה של תקופה זו לוותה בטרגדיה, עם מותו ממנת יתר, ב-16 במרץ 1990, של אנדרו ווד, סולן להקה ושמה MOTHER LOVE BONE. כדי להנציח את זכרו ביקש שותפו לדירה, כריס קורנל מסאונדגארדן, להקליט תקליט לזכרו. הוא צירף לפרויקט את מתופף להקתו, מאט קמרון. לשניים הצטרפו חברים מלהקת פרל ג’אם, שרק החלה את צעדיה אז. אלו הם הבסיסט ג’ף אמנט, הגיטריסטים סטון גוסארד ומייק מקרידי (השניים היו לפני כן חברים בלהקתו של ווד) והזמר אדי ודר.
קורנל: “אנדי היה תוסס. הוא היה מאוד כריזמטי ומצחיק, בערך בצורה קונדסית, אבל גם מזלזל בעצמו ובו בזמן היה כוכב הרוק הזה שגדול מהחיים. הוא התנהג כמו שאני מדמיין את פרדי מרקיורי כשאני רואה סרטים דוקומנטריים על שנותיה הראשונות של להקת קווין. במובן מסוים, הוא עשה את המציאות שלו. במוחו, הוא כבר היה כוכב רוק והוא חיכה שבשאר העולם יבינו את זה”.
מייק מקרידי: “אנדי התנהג בסיאטל כמו כוכב רוק. הייתי רואה אותו מסתובב עם הצעיפים והמשקפיים שלו. אנשים בסיאטל חשבו שהם יותר מגניבים מזה, אבל פשוט לא היה אכפת לו. הוא נשא את עצמו בדרך המפוארת הזו של שנות ה-70. אנדי היה סופר מצחיק. לא הכרתי אותו טוב, אבל ממה שאני זוכר, הייתי בקהל בהופעות של MOTHER LOVE BONE הוא היה אומר, “אם כולם מאחור לא יבואו לחזית, אנחנו הולכים לבצע את כל תקליט הסולו של פיטר כריס’. זה היה הסרקזם הזה בסיאטל שבו כולנו היינו”.
קורנל: “חזרנו מאירופה כשקיבלתי את החדשות, אז זה היה קצת מבלבל. אני חושב שעצרנו בניו יורק. אני רק זוכר שהייתי בסוג של ג’ט-לג ולא ממש הבנתי על מה החדשות. אני חושב שהחדשות היו שהוא בתרדמת, אבל זה לא היה ממש ברור עד שחזרתי לסיאטל. ואז היו הרגשות האלו של בלבול וחוסר אמון. זה היה כמו לצפות במחזה שבו הולך להיות סוף מפתיע והפחדים הכי גרועים שלך לא יתגשמו.
זה יכול לקרות בכל עת לכל אחד. אבל שזה יהיה מישהו שהרגשת שיש לו את אחד העתידים הכי מזהירים והיה פשוט כל כך מלא חיים… זה היה כל כך קשה ומאד סוריאליסטי. זה דבר שקשה לומר, אבל אני יכול לומר בכנות שזה פגע בנו יותר מאשר זה היה קורה למישהו אחר. תמיד יש אנשים במוזיקה שכולם מכירים שהם נאבקים בסמים והם נעלמים לחודשים והידיעה על מותם אולי לא תפתיע אתכם. אבל אנדי לא היה כזה. יש תפיסה מוטעית שהוא היה הבחור המכור הזה, אבל הוא לא היה כזה בשום צורה”.
כדי להמחיש את הכאב שלו על מותו של אנדרו ווד, סיפר קורנל לרולינג סטון: “כשמישהו כה קרוב לך מת במיסתוריות שכזו, זה כמו שמישהו יבוא לחצר האחורית שלך במפתיע ויהרוס אותה. היינו נאיביים שהכל יישאר כמו שהוא והנה זה קרה והרס הכל”.
אמנט: “יצירת התקליט הזה באמת עזרה לנו להשלים עם אובדן חבר”.
התקליט שהם יצרו יצא ב-16 באפריל 1991 תחת השם MOTHER LOVE BONE והפך לרב מכר.
תקליטים נוספים כמצבות זכרון:
- ג’ון לנון ויוקו אונו – “חלב ודבש”. יצא בשנת 1984. יוקו: “הקשבתי להקלטות בשנת 1982. אלו היו ההקלטות שעבדנו עליהן לפני שג’ון מת. חשתי אחראית לסיים את התקליט, אז הקשבתי לזה באולפן והייתי קרובה לעילפון. היה לי קשה להתמודד עם כל הזכרונות שהציפו אותי. לכן דחיתי את התקליט עד צאתו בשנת 1984”.
- להקת קווין – MADE IN HEAVEN. יצא בשנת 1995, כארבע שנים אחרי מותו של פרדי מרקיורי. במלודי מייקר נכתב בביקורת על האלבום: “זה משאיר טעם מגעיל על הלשון, ממש כמו אחרי ליקוק גלידה עם בצל”. בעיתון NME נכתב בביקורת: “זה אלבום וולגארי, מפחיד, חולני ובטעם רע. פרדי ודאי היה אוהב את זה מאד”.
- האנפלאגד של להקת נירוונה. יצא בשנת 1994, כמה חודשים לאחר מות קורט קוביין. הווליום בו נמוך מספיק כדי לתת מקום לנוכחות המעונה של קורט קוביין לזהור. מעריצים המשיכו לדמוע עם הקשבתם לתקליט זה. רבים מהם חשבו שדייויד בואי עשה גירסת כיסוי לשיר המקורי של הלהקה, “האיש שמכר את העולם”. אך כדברי מציצים, “הפוך גוטה! הפוך!”.
- 4 להקת פיירפורט קונבנשן – UNHALFBRICKING. זה היה אמור להיות תקליט שמח שיציב את הלהקה כחשובה מאד בזרם הפולק-רוק הבריטי. הלהקה הגיעה לשם, אך כשיצא, בשנת 1969, זה היה בעצב רב. במאי 1969 חזרה הלהקה מהופעה בבירמינגהם. השעה הייתה שלוש וחצי בלילה, הנהג נרדם בנסיעה והרכב איבד שליטה, פגע במעקה הבטחון ועף לתעלה שבצד הדרך. ג’ני פרנקלין, חברתו של ריצ’רד ת’ומפסון (הגיטריסט המוביל בלהקה), כבר מתה כשהאמבולנס הגיע. בבית החולים לא הצליחו להציל את המתופף, מרטין לאמבל, בן ה-19.
אריק דולפי יצא לארוחת צהריים ולא חזר
התקליט OUT TO LUNCH, שיצא באוגוסט 1964, היה ההקלטה היחידה של הסקסופוניסט, אריק דולפי, עבור חברת התקליטים המובילה בעולם הג’אז, בלו נוט. כיום היא נחשבת לאחת מנקודות השיא בג’אז האוונגרדי של שנות ה-60 ובדיסקוגרפיה של דולפי. לאחר שכבר מתח את אוצר המילים של הביבופ מעבר לנקודת השבירה שלו הן כאיש צד לאחרים והן כמנהיג, דולפי סוף סוף איפס את החזון האידיאלי של חופש וצורה עם התקליט OUT TO LUNCH, שהוקלט בפברואר 1964.
לצדו ניגנו החצוצרן פרדי הבארד, הוויברפוניסט בובי האצ’רסון, הבסיסט ריצ’רד דייוויס והמתופף טוני וויליאמס הגמישים להפליא. אבל כמה חודשים לאחר הקלטת התקליט הזה, דולפי יצא לסיבוב הופעות באירופה עם הבסיסט צ’רלס מינגוס ומת זמן קצר לאחר מכן מתרדמת סוכרתית.
ב-27 ביוני 1964 הגיע דולפי לברלין כדי לנגן עם שלישייה בראשות קרל ברגר, בפתיחת מועדון ג’אז בשם THE TANGENT. הוא ככל הנראה היה חולה קשה כשהגיע, ובמהלך המופע הראשון בקושי הצליח לנגן. הוא אושפז באותו לילה, אך מצבו החמיר וב-29 ביוני מת.
בעוד פרטים מסוימים על מותו עדיין שנויים במחלוקת, מקובל במידה רבה לחשוב שהוא נקלע לתרדמת שנגרמה על ידי סוכרת לא מאובחנת. מספרים שדולפי קרס בחדר המלון שלו בברלין וכשהובא לבית החולים הוא אובחן בתרדמת סוכרתית. לאחר שקיבל זריקת אינסולין הוא נקלע להלם ומת. סרט תיעודי מאוחר יותר חלק על כך, ונאמר שדולפי התמוטט על הבמה בברלין והובא לבית חולים כשהרופאים המטפלים לא ידעו שהוא חולה סוכרת והחליטו, כהשקפה סטריאוטיפית על מוזיקאי ג’אז, שהוא נטל מנת יתר של סמים. ללא ידיעת הרופאים, דולפי היה בן אדם שלא עישן סיגריות או לקח סמים. אך בעיניהם הוא היה אדם שחור, מוזיקאי ג’אז והחשבון שהתקבל בראשם הוא שדולפי נרקומן.
בעטיפת התקליט OUT TO LUNCH נכתב: “מאז שאריק דולפי פירק את ה-SHOWPLACE לפני כארבע שנים, ניו יורק לא ממש ידעה מה לעשות איתו. אף אחד לא יכל להאמין שזה אותו אריק דולפי מהשנה שעברה. לא יכול להיות. שאריק דולפי שניגן יפה – הפך פרוע והשמיע כל מיני דברים שלא היית אומר מול אמא שלך… זו לא מוזיקה לרקע”.
הביקורת מעיתון בפיטסבורג בזמנו ציינה: “זו לא מוזיקה ‘נעימה’, במובן הידוע של המילה. זו אף מוזיקה מטרידה לפעמים, אך באותו אופן בו פיקאסו נהג לפעמים למשוך את לב הצופים ביצירותיו”.
במותו ציווה לנו את שריקתו – אוטיס רדינג
מצער שלפעמים מוות בטרם עת מונע מאמן לחוות את ההצלחה שהייתה יכולה להיות בעתיד שלו. לדוגמה, התקליט DOCK OF THE BAY כולל את השיר המפורסם ביותר של אוטיס רדינג.
ב-7 בדצמבר 1967 ניגש רדינג לאולפן שהכיר כה טוב, של חברת סטאקס, כשבאמתחתו שיר שידע כי יהיה להיט. בחדר הבקרה הוא שר את המלודיה למפיק הבית והגיטריסט, סטיב קרופר, שהציע לו לכתוב מילים על נסיונו האישי. אז צצו משפטים כמו “עזבתי את ביתי בג’ורג’יה / ונסעתי לכיוון המפרץ של סן פרנסיסקו / אין לי בשביל מה לחיות / כנראה שום דבר לא יקרה בדרכי”. מספיק מילים נכתבו להקלטה וביחד עם רדינג ניגנו קרופר ושאר חברי להקת הבית, בוקר טי והאם ג’יז. רדינג שר את הבתים והמעברים, כשהוא גם שורק במקום בו טרם הספיק לכתוב מילים, בידיעה שהמשימה תושלם בהמשך. למחרת הוא קפץ לבקר באולפן וצפה בתהליך הקלטה של אמן אחר. טכנאי ההקלטה, רון קאפון: “בידו היו המבורגר ומיץ תפוזים. הוא אמר לכולם להתראות ויצא עם הבטחה שיחזור”.
הוא לא חזר והעיר ממפיס נשטפה בדמעות עם הידיעה על מותו של רדינג בהתרסקות מטוס. לאחר טקסי ההלוויות חזר קרופר השבור, לאולפן וסיים לערוך את השיר שעבד עליו עם רדינג. זו הייתה משימה קשה מנשוא עבורו, לשמוע את קול חברו המנוח שבקע מסליל ההקלטה.
רדינג צדק; השיר DOCK OF THE BAY, אכן יהיה להיט המיליונים שלו, יתמקם במקום הראשון במצעד האמריקני ומשם יעבור לשכון במחלקת הקלאסיקה של עולם המוזיקה.
הבס שנדם – סקוט לה פארו
אנחנו נמצאים בשעת אחר הצהריים של יום ראשון בניו יורק, 25 ביוני 1961. הלוקיישן הוא מועדון וילאג’ ונגארד שנמצא במרתף בשדרה ה-178. זה חדר קטן עם תקרה נמוכה והתרוממות רוח בזכות הצלילים שבקעו ממנו באותו יום משלישייה יוצאת דופן. החדר הפשוט למראה היה מקום אידיאלי להופעות ג’אז, מבחינת אקוסטיקה שהובילה אמנים רבים להקליט שם. המפיק, אורין קיפניס, וטכנאי ההקלטה, דייב ג’ונס (שהיה מומחה להקלטה חיה בשני ערוצים), דאגו למקם את מכונת ההקלטה הניידת, מתוצרת AMPEX, קרוב לבמה. הם ידעו שיש להם שתי הופעות עם הפסנתרן ביל אוונס וחבריו (הבסיסט סקוט לה פארו והמתופף פול מוטיאן) להקליט שם באותו יום. לא היה מקום לטעויות.
כך יצאה לדרך אחת ההקלטות הנערצות ביותר בעולם הג’אז.
עם סיום הערב פנה כל אחד משלושת המוזיקאים לדרכו ועשרה ימים לאחר מכן הופיע לה פארו עם הסקסופוניסט, סטן גץ, בפסטיבל ניופורט השנתי. לאחר ההופעה נכנס לה פארו בן ה-25 למכוניתו ואיתו עוד שני טרמפיסטים שאסף. זו הייתה שעת לילה מאוחרת, בצפון ניו יורק, כשלפתע סטה האוטו מהדרך והתנגש בעץ. שלושת הנוסעים נהרגו במקום. החדשות פשטו במהרה בעולם הג’אז.
ביל אוונס שמע את הבשורה והתרסק. “כשסקוט נהרג, זה לא היה רק מכה מנקודת מבט של חבר יקר שמת, אלא גם ניתק לחלוטין את התחושה שלי לממש השגת טריו ברמה שכזו”. פול מוטיאן: “ביל היה במצב של הלם. לוח ההופעות איתו נמחק והוא היה כמו רוח רפאים. היה לנו דיבור לעשות, כטריו, אלבום שלם עם מיילס דייויס, אבל סקוט נהרג וכל התכנון נפל”.
כשהגיע הרגע לבחור קטעים לאלבום ההופעה החיה, בחר אוונס שתי מנגינות שכתב לה פארו, GLORIA’S STEP (שפתח את התקליט) ו- JADE VISIONS (שחתם אותו). התקליט SUNDY AT THE VILLAGE VANGUARD הפך לתקליט שהבהיר כמה אדירה הייתה האבידה של לה פארו.
תקליט שני עם עוד חומרים מאותו יום הקלטה, WALTZ FOR DEBBY, יצא כשנה לאחר מכן.
איך כש... הלב עוצר מלכת – יוסי אלפנט
הגיטריסט, יוסי אלפנט, היה ידוע כגיטריסט ויוצר שלא אהב להתפשר במוזיקה אותה יצר. אהוד בנאי החל את דרכו האמנותית כשהוא מפקיד בידיו של אלפנט את שיריו, שהפכו עם המגע של הגיטריסט לנכסי צאן ברזל בפסקול הישראלי. אלפנט הפך מאז להיות מפיק מבוקש בקרב אמנים ידועים בישראל וגם סיים את הפקת התקליט של החברים של נטשה כשלפתע קרה דבר, ב-6 בספטמבר 1991;
זה היה יום חמישי, במועדון ההופעות, לוגוס, ששכן בנחלת בנימין בתל אביב. הקהל נהנה מאד מהופעתו של אלפנט ורגע אחרי שסיים לנגן, הוא ירד מהבמה ונפל לזרועות חבר. הלב שלו נדם בגיל 32. מיד לאחר מכן טענו שהאמבולנס לא הגיע במהרה. יוסי אלפנט עזב את תל אביב כשהשיר האחרון ששר לקהל היה, איך כש…”, עם המשפט “אני בשבילה חייתי, בשבילה אני מת”.
זה השיר שפותח את “אלפנט” שהושלם כמה חודשים לאחר לכתו. היה זה בתקופה בה חברות תקליטים כבר הפסיקו לייצר תקליטים ועברו לדיסקים. הפקתו האחרונה שיצאה אז על תקליט הייתה עם תקליטה השני של להקת החברים של נטשה, “שינויים בהרגלי הצריחה”. אלפנט לא זכה לשים את התקליט שהפיק על הפטיפון.
